עוד חולייה בשרשרת

בזמן האחרון, אני מוצף במוזיקה מעולה. בתזמון קוסמי כמעט, נחתו אצלי במערכת כמה דיסקים ישראלים שעושים לי טוב באוזן וכבד בנשמה (כי חלקם, אם לומר את האמת, לא בצד העליז והצייצני של הסקאלה). כולם מוקפדים, עמוקים ולא עושים הנחות במוח ובאוזן. והיפה הוא, שאפשר לשזור את כולם בשרשרת של קשרים (פרסונאליים, תמטיים ופיננסיים - פרטים בהמשך הפוסט):

אביב גדג' פותח את השרשרת שלנו עם הדיסק השני שלו (שלא במסגרת "אלג'יר). גדג' לוקח את הרוק המעט מזרחי טיפה מתקדם שלו צעד אחד הלאה. הוא ממשיך לדבר על הפער בין מוצא לזהות, על הקו הדק בין דתיות מושבניקית לחילוניות תל אביבית - והכל באווירת פליטות וניכור. אבל עזבו את המילים (סתם, אל תעזבו את המילים - גדג' הוא משורר והמילים שלו הן לב העניין פה) זה דיסק גיטרות, שלא מתבייש להיות דיסק גיטרות, שמאמין בכוחה הגואל של הגיטרה להכניס את המאזין לטרנס בו המילים יכולות להיכנס לו לתת ההכרה כשהראש מתנענע עד אובדן צלילות.

"כל אבן שפגעה בי
היא עוד אבן
שאיתה אבנה את הגשר"



החולייה הבאה שלנו היא הבסיסט של גדג' - יהוא ירון. ירון הוציא ממש בימים אלה את הדיסק השני שלו "אמן השכנוע העצמי". גם הוא, כמו גדג', אמן עם צליל מאוד ייחודי וקול שלא יכניס אותו ל-Voca People אבל יחרוט לכם בנשמה כמו ענף בחול ים  וישאיר אחריו שבילים וציורים שתצטרכו צונאמי בכדי למחוק. אם הנושא המרכזי של גדג' הוא פליטוּת, אצל ירון מרגישים בעיקר זעם: זעם על עצמו, על העולם שהוא רואה אותו בלי פילטרים, על האנשים ששותקים אל מול המציאות הזו. זה אוסף של שירים חשופים כל כך ואינטנסיביים כל כך שלרגע אתה רוצה להושיב אותו בצד ולהגיד לו "תנשום, חביבי. תנשום. רוצה חיבוק?" איש של תהומות ושיאים.

"כל האש שבוערת בי, את כל האש הזו אתן לך
אם תלכי יחד איתי אל התהום הגדולה הזו"



שרשרתנו ממשיכה עם רות דולורס וייס, שעושה את קולות הרקע (יחד עם הילה רוח) בדיסק של יהוא ירון. מי שלא פגש עד היום בדולורס וויס, שיעשה לעצמו טובה ויפגוש. מדובר באחת הזמרות המדהימות ביותר ששרות מעל במותינו. הקול שלה אינו חלק ומדוייק כמו נניח חווה אלברשטיין אלא יותר זוהר, מחוספס, פוצע, פצוע, מתפוצץ, נסדק, עמוק, עדין, כועס ובוכה. כל הימהום שלה ליד הפסנתר - מלמיליאן. היא הוציאה (כבר לפני זמן מה) דיסק כפול בשם My Middle Name Is Misery עם גרסאות כיסוי לשירים באנגלית (כולל ביצוע בן יונה ל-Toxic של בריטני ספירס). ברוב השירים שם היא יחסית מיתנה את נטייתה לנסוק ווקאלית כמו צוות האווירונאוטיקה של חיל האוויר. אבל הגרסה שלה ל-Feelin' Good (שמוכר בביצוע של נינה סימון) מראה את כל הטווח שלה - מאבקת פרפרים ועד ספינות חלל מתרסקות. (אני תוהה האם עשיתי פה בילד אפ מוגזם) (לדעתי לא).
"Birds flyin' high, you know how I feel
Sun in the sky, you know how I feel"



וכדי להמשיך את השרשרת, אהההה, הממממ, אומפ, ובכן, אה! כמובן! נינה סימון היא אפרו אמריקנית והשיר הבא נקרא "אני אפריקאי"! (פיו! זה עבר חלק). הבילויים הוציאו דיסק חדש - "הורה הסלמה". הייתי בהופעה שלהם לפני שבועיים וקשה לי להכניס בפסקה אחת את הערכתי והערצתי ללהקה הזו, אבל אסתפק בזה: הם כותבים שירים שאף אחד אחר לא יכול לכתוב, מלחינים בצורה שאף אחד אחר לא מעז להלחין, מבצעים ברמת דיוק ווירטואוזיות שקשה למצוא במחוזותינו והם מתעלמים מכל חוק, כתוב או לא כתוב, לגבי מה להקה צריכה לעשות. השיר הזה הוא, לדעתי הצנועה, הטוב באלבום: התנצחות עיקשת עם האדם שנהיית - הויתורים, המחילה על העקרונות, השיכחה של הרצון להיות מישהו טוב יותר. הפחד שהמעשים שלנו לא משנים את העולם המחורבן הזה והתקווה בדמות האמנות, שגם אם לא תשנה דבר - אי אפשר שלא לעשות אותה.

"אין דבר שתאמר שיכול לעצור את שטף הדם
ובכל זאת אולי לעמוד ברמזור עם תוף המרים"



החולייה הבאה מקושרת על ידי תכנית פיננסית: את "הורה הסלמה" הוציאו הבילויים באמצעות ה"בילותרום" - איסוף כספים באינטרנץ. זו שיטת המימון החדשה בה האמן עוקף את המסלול הרגיל ופונה ישר אל הקהל - אם אתם מעוניינים לשמוע, קנו את האלבום מראש. זו השיטה בה הוציא גם יהוא ירון את הדיסק שלו וגם שרון בן-עזר, הלוא היא אליוט - שהוציאה את הדיסק האחרון שלה "5772". בניגוד לדיסקים הקודמים אין פה קולות נקרעים, מוזיקה עוקרת קרביים ודברים שמעולם לא שמעתם. אבל יש פה צלילים מעולים על הקו של רוק, פופ, ג'אזי, אלקטרוני ואפילו קצת קאנטרי. אליוט צלולה ובהירה, פוליטית ואישית ומאוד מוקפדת. מחד היא משתמשת בטקסטים קשים מאוד עם ליווי נעים ("אתם ואנחנו") ומאידך נותנת לטקסטים נעימים טיפול שמוציא מהם את המעורער והאפוקליפטי ("אבא שלי").
"אתם ואנחנו
הרוטב על מעדני המערב"
(גילוי נאות - השיר הזה ארוך, אבל שווה את המאמץ)


זהו. לכו, קנו, תורידו (אל תורידו, קנו - זה מגיע לאמנים האלה) תסגרו את החלונות, תגבירו את הווליום ותקשיבו למילים. יש נביא בעירנו, הרוק לא מת.

בברכת "Bring my own chains?"
נתראה בפוסטים הבאים.

נ.ב.
בלי קשר לשרשרת הנוכחית - כל מי מקוראי שהוא הורה לילדים, אני ממליץ ממליץ ממליץ על "הרחק הרחק בארץ כוש" של יונתן אבישי. אבישי הוא הפסנתרן של להקת הג'אז-פאנקי-מוזיקת עולם "Third World Love" ומוזיקאי חמוד ביותר. הדיסק הזה הוא של שירי ילדים כאשר חוץ מאבישי שרים כאן גם רונה קינן, ישראל גוריון, עידו מוסרי ועוד. כמו כל דיסק ילדים טוב באמת, המוזיקה פה לא מתיילדת ולא מתנחמדת. שירי ילדים עם השפעות צועניות, אפריקניות, בלוזיות וכיפיות - חינוך מוזיקלי אמיתי לילדי הדור החדש.



זהו.

זימזומים

שלום חברים,
עבר קצת זמן מאז הפעם האחרונה שדיברנו. בינתיים הגיע הקיץ, הרים את הטמפרטורות ועימו את שפע המינים באטמוספירה המקומית. אני בטוח שכולנו נרגשים ממפגש האינטימי ורב הרבדים עם עולם החי האנטומולוגי השופע בחצרות הבתים וליד המנורות. האם חזיתם כבר בעשקוצים? האם יצא לכם לדבר עם ארימחוש? האם יש לכם קמפוניות ליד הבית?
איכשהו, נראה לי ששום חרק לא יצליח לתפוס את אור הזרקורים ותשומת הלב האנושית בעונת הקיץ כמו שמצליחים היתושים. מעטים החרקים שנשאלתי אודותם כל כך הרבה פעמים את שאלת ה"אז למה הם טובים?" כמו יתושים. אנחנו מחפשים ברמה המטאפיזית הצדקה לקיומם של הדברים הקטנים שמעצבנים אותנו, בעוד שהסיבות להתעצבן קיימות שם כי אנחנו נותנים להן להיות קיימות ומתעקשים לחזור ולגרד באותו מקום שוב ושוב (ועל הדרך השחלנו פה לקח פילוסופי שאפשר להדפיס גם במגזין "חיים אחרים". אחחח, כתיבת בלוג היא חוויה כה מספקת).

אז ננסה היום לענות על כמה מהשאלות שטורדות את דעתו של כל אדם שעסוק בלגרד חלק גוף שהוא אפילו לא ידע שטכנית ניתן לעקוץ אותו:

האם כל היתושים עוקצים? ממש לא. יש הרבה מאוד מיני יתושים, רבים מהם לא עוקצים, מאלה שעוקצים - רבים מהם יעדיפו לעקוץ חיות אחרות ולא בני אדם, מאלה שעוקצים בני אדם - 50% הם זכרים שאינם עוקצים אף אחד ורק מעופפים להם ושותים צוף בחינניות עד שמוחצים אותם על לא עוול בכפם החרקית.
אז בתכל'ס, מי שגורם את הצרות הן הנקבות של כמה מיני יתושים (בעיקר כולכית הבית ויתוש הטיגריס האסייתי). מאחר שהן האחראיות בצוות על הפקת יתושים חדשים, הן צריכות כמויות של חלבון שאי אפשר להשיג סתם מצוף ולכן הן שותות דם של יצורים שלא מרחו ציטרונלה. הזכרים כן נכנסים לבית שלכם, כי הם מחפשים Babes לפי הזמזום שלהן למטרות סטוץ.

יתושה באמצע סעודה

למה העקיצות מגרדות? שאלה טובה - הרי עדיף היה ליתושים שאף אחד לא היה מרגיש בכך שהם עושים את המעשה הנפשע שלהם. ובכן, כשהיתושה רוצה לשתות דם מקורבן תמים (נאמר, ילדה בת 4 ושלושת רבעי שמנסה לישון והוריה ממש ממש ממש רוצים שהיא תירדם כבר) היא נעמדת על הקורבן התמים, חורצת חריץ קטן בשכבת העור העליונה, מכניסה את ה"חדק" שלה פנימה ומחפשת דם לשתות. עד כאן, אין בעיה - כשאנחנו נשרטים שריטה כזו קטנה אנחנו בדרך כלל לא מיד מתחילים להתגרד. הבעיה היא שכדי שהיתושה תוכל לשתות את הדם בלי שיסתם לה הצינור, היא מפרישה קודם פנימה רוק שמכיל חומרים נוגדי קרישה, אך מערכת החיסון שלנו אינה אוהבת את החומרים הללו ולכן מופרש באזור היסטמין, חומר שגורם לכלי הדם שלנו להתנפח. בשלב הזה קורים שני דברים: א. לילדה בת הרבע ל-5 יש בליטה קטנה בעור ו-ב) העצבים שבאזור נלחצים על ידי ההתנפחות הזו ושולחים אלינו תחושה של עקצוץ וגירוד. בשלב הזה הילדה הקטנה מייבבת "אמאאאאאא מגרד לי" וההורים שכבר לא ישנו לילה רצוף בשנה וחצי האחרונות פותחים במסע ונדטה כנגד היתושה שנגמר בסימן לא יפה אך אומנותי על הקיר.
יתוש בתעופה

איך נמנעים מעקיצות יתושים? 
כאן יש כמה תשובות (אני מניח שאתם רוצים להימנע מתכשירים מסריחים, חומרים כימיים באוויר הדירה ומערכות חשמליות ששורפות יצורים חיים) :
א. מתרחצים - יתושים נמשכים לריחות גוף וחומרים הנמצאים בזיעה. למעשה, אחד מהדברים שמושכים יתושות יותר מכל הוא גרביים מסריחות. כך שהיגיינה אישית תעזור לכם להיות גם אנשים מקובלים יותר בחברה וגם אנשים שנעקצים פחות.
ב. יושבים במקום ולא זזים - יתושים מאתרים קורבנות מרחוק בכמה אמצעים, אחד מהם הוא ראייה. כלומר, אם אתם רצים ומנופפים בידיים וצורחים "יתוש! יתוש! יהודים הושיעו!" אתם רק מקרבים את הקץ. לעומת זאת, אם שואלים אתכם למה אתם רובצים בלי לזוז מול המסך כבר שלוש שעות אתם יכולים לענות שאתם מנסים להימנע מעקיצות.
ג. להימנע מקרמים - הרבה תכשירים לעור שמכילים חומצה לאקטית הם בעצם חומרי משיכה ליתושים. הימנעו מקרמים שברכיבים שלהם רשום Alpha hydroxy.
ד. מפסיקים לנשום - אחד מהאמצעים המרכזיים של יתושים למציאת קורבנות הוא זיהוי הפחמן הדו חמצני שבנשימתנו. כך שמי שיצליח לא לנשום, יהיה כמו ארנולד שוורצנגר ב"הטורף" כשהוא מכסה את עצמו בבוץ וכך חומק מראיית האינפרא אדום של החייזר וכולם בבית צועקים "יאללה, ארנולד! יאללה ארנולד!" ואז הוא מרביץ לחייזר ונהיה מושל קליפורניה.
ה. מפעילים מאוורר - יתושים מאתרים את כף היד המתקרבת בכדי לשטחם באמצעות תנודת האוויר שהיא עושה. למעשה הם כל כך רגישים שרק הנפת היד באוויר כבר גורמת להם להימלט על נפשם. אך כשאתם מפעילים מאוורר היתושה מרגישה את האוויר זז כל הזמן ובעצם נמצאת במצב מתמיד של "יד! יד! יד! יד! יד! יד?!" המקשה עליה לתפקד.

זהו, נסיים את הערב עם שיר אחד רלוונטי ועצבני, ושירים על דברים מעצבנים באופן כללי:

פרל ג'אם מבצעים עם בן הרפר את שיר היתושים הגדול ביותר שנכתב (לרוע המזל, אין הרבה תחרות). האם זה היתוש המטאפורי? היתוש הנפשי? היתוש התיאולוגי? מה זה משנה - שגיעו לארץ כבר!



פרנק זאפה מתעצבן מתעצבן מתעצבן כשמרביצים לגורי כלבי ים. ומה הייתם עושים במקומו? גם אתם הייתם מתכופפים ומרימים כפפה מלאה בנדיבות בגבישי שלג צהובים מהמקום הזה בו כלבי ההאסקי משתינים והייתם שמים את השלג הצהוב הקטלני אל תוך עיניו הקטנות בתנועה מעגלית נמרצת שאינה מוכרת לאנשים באזור זה אך בוודאי תחליף את כריש הבוץ במיתולוגיה שלכם הנה היא מתחילה - התנועה הסיבובית - שפשפו!




פיונה אפל פשוט מתעצבנת על כל המין הגברי (שאני חייב להודות, עושה דברים די מפגרים לפעמים)



נו, אני לא יכול לסיים את הפוסט בהרגשה מעוצבנת. נסיים באחד השירים הנחמדים ביותר שנכתבו מעולם -
סיימון וגרפונקל סתם הולכים ברחוב בניו יורק ומרגישים ממש אבל ממש סבבה עם עצמם (השיר כנראה לא נכתב בקיץ):




בברכת "זה מעצבן, כן כן, כן כן כן, זה מעצבן"
נתראה בפוסט הבא.